התוכנית העסקית שלי

לכאורה, רק אחת לכמה שנים אנחנו עומדים ברגע הזה, שמאפשר לנו לבחור בחירה משמעותית, כמו מי ינהיג את המדינה שלנו. במציאות של רובנו, אנחנו חיים בתחושת קורבנוּת מתקדמת. מה עושים לי, שודדים אותי, גוזלים לי, פוגעים בי. חלק מאיתנו לפעמים מרגישים מוערכים, חלק מאיתנו לפעמים מרגישים מעודדים מהמשפחה ומחברים, אבל כמעט תמיד אנחנו מרגישים מובלים.

כך גם אני. רוב הזמן בחיי הרגשתי מנותבת. מובלת. בסך הכל, כמה בחירות אמיתיות כבר יש לי לבחור? אבל אז, ברגע של ייאוש, החלטתי לעצור הכול. יום אחד פשוט לא יכולתי יותר. זה היה כמעט לפני עשור. החלטתי (האמת היא שהמילה ״החלטתי״ היא סוג של מחמאה שלא הגיעה לי באותו רגע, זה היה יותר ״לא יכולתי אלא...״) לנסוע מכאן. לעזוב הכול. לברוח.

אז התפטרתי. השארתי מאחורי בן זוג, קריירה משגשגת למדי ואת הקול של אימא שלי שרדף אחרי עד למטוס, מכריז בקול גדול: ״את הורסת לעצמך את החיים!!!״. אבל כאמור, לא היתה לי ברירה אלא לעזוב – אז שום דבר מכל אלה לא באמת עצר אותי. מצאתי את עצמי עם כרטיס בכיוון אחד לגואטמלה הרחוקה.

חודש וחצי עוד הייתי בדרייב (לא, לא בגוגל דרייב, שעוד לא היה קיים אז, אלא עדיין בתוך המומנטום של חיי הקודמים וההישגיים משהו). אחרי שנכנסתי לגרוב של הכלום, יצא שעשיתי פנייה לא נכונה כביכול, ונחתתי בחוף של גולשים ב-Off season. לא היו חתיכים, גם לא גלשנים, זה היה רק אני וים סוער מדי בשביל להיכנס אליו. אה, וגם כמה צבים. אכן העונה המתה.

אבל דווקא שם, במזונטה, מקסיקו, בחרתי להישאר. ובכלום הזה, הבנתי עד כמה אני חיה במרדף אחרי משהו שכבר יש לי. שם, בחוף הריק, באמת שלא היה כלום – אבל הייתי ממש מאושרת.

בעקבות הכלום הגדול

אנחנו רודפים בחיינו אחרי המון דברים שאנחנו חולמים להשיג – עוד הצלחה, עוד כסף, עוד יוקרה ועוד הישגים. אבל בעצם האושר נמצא דווקא בכלום, שכבר יש לכולנו. וה״כלום״ הזה, שעורר בי הרבה מחשבות על אושר, גרם לי לריסטארט שהצית לי מחדש את הדימיון, שהצית בי מחדש את התעוזה ואת האפשרויות האינסופיות שהעולם הזה מציע לנו, לא כי ״חייבים״ אלא פשוט כי ״אפשר״.

כשיצאתי משם, אחרי שבוע, יצאו איתי שתי בחירות חדשות. החלטתי שכשאחזור לארץ, אבנה משהו משלי, משהו שעושה טוב לעולם – כי זה מה שבאמת בא לי לעשות. השיר ״אני ואתה נשנה את העולם״ היה השיר שלי בילדות, רגע לפני שהציניות וההומור השחור של תעשיית הקולנוע/הטלוויזיה/האינטרנט/החיים כיסו את כל התום שלי. "אני חוזרת לתמימות", החלטתי. חוזרת גם לשיר ולרקוד ולחיות בלי פחד. כמו ילדה. וככה חזרתי, נחושה ומלאת חיים. זה לא היה קל, וגם לא פשוט, אבל זה היה הרגע שהחלטתי למלא את החיים שלי ב"לֶמַה" (What for) גדול – במשהו משמעותי שאני עושה ובשבילו אני מכלה את ימי.

בשביל אנשים כמוני

ככה נולדה AllJobs. היא התחילה מ״משהו קטן וטוב לעשות למחפשי עבודה כמוני״, מעבודה בחצי-חדר מהבית, מחלום לעזור להבהיר לאנשים שיש מכלול של אפשרויות בחיים, מרצון לאסוף את כל המשרות מכל המקורות למקום אחד, כדי שאנשים יוכלו לבחור בעצמם, ובעוצמה. איכשהו, מרצון כן ופשוט כל כך נולדה חברה של 250 עובדים ו-50 מיליון דולר שווי. וככה הבנתי עוד דבר: שכשעושים טוב ופותרים בעיות אמיתיות, ומתוך תשוקה אמיתית לעשייה, זה משתלם גם עסקית.

אז עכשיו, אני בוחרת, ולא רק ביום הבחירות.

בחרתי להצטרף ליזמים המקסימים של BreezoMeter כדי שכולנו נדע יותר טוב מה אנחנו נושמים ונוכל להיזהר מזה. בחרתי להקים יחד עם ניר שמעוני ולארי אקרמן את TechForGood כדי להביא יותר יזמים לבחור לפתור בעיות חברתיות גדולות ומשמעותיות באמצעות טכנולוגיה ולהפוך את הסטארטאפ-ניישן שלנו לעוצמה חברתית משמעותית.

וככה אני רוצה לחיות. לא תמיד הולך לי, אני מודה. המוח שלי רגיל לתחושת הקורבן של נסיבות, אבל כמעט כל ערב אני מנסה לעצור הכול, ולהרגיש שוב את התחושה הזאת, שהרגשתי שם בחוף במזונטה מקסיקו. שהכול טוב, והכול ממש כבר כאן ויש לי ולנו את היכולת לבחור כל יום מחדש לעשות טוב, בעצמינו, לעשות דברים גדולים ומשמעותיים ולמלא את החיים של כולנו במשהו קטן וטוב.

* רויטל הנדלר היא יזמית אינטרנט חברתית, ושותפה-מייסדת של  Tech For Good