בחור טוב
מולי פלד
21.09.2015
כל יום בחיינו, ולא רק ההוא שמגיע אחת לארבע שנים (במקרה הטוב), הוא יום של בחירות: מה לאכול, איך להתלבש, מאיפה לנסוע ועוד. לקחנו יום ממוצע בחייו של עובד הייטק ובדקנו איך החיים בענף משפיעים עליהן.
6:20, השעון המעורר מצלצל ואני בוחר לכבות אותו. לו הייתי עובד בנק, איש צבא, או מורה, השעון ודאי היה מנצח, אבל בשביל מה נכנסתי להייטק, אם לא בשביל האפשרות לקום מאוחר ולהיתקע בפקקים כל הדרך לעבודה? אז אני מתהפך לצד השני ומוסיף לדבג את תהליך השינה.
שעה מאוחר יותר, אני בוחר סוף סוף להתעורר. תוך שאני מצחצח שיניים, אני בוחר לבדוק אם הגיעו מיילים בזמן שישנתי ומקלל את פרויקה, מנהל הפרויקט הפריק, ששלח לי מייל ב-02:07. אני בוחר שלא לענות לו ואז בוחר שכן. מסיים, ומושיט יד לארון הבגדים, בוחר את החולצה הכתומה עם המשבצות והמכנסיים הסגולים עם הפסים. כשאתה עובד הייטק, פעולת בחירת הבגדים היא מהפשוטות שיש – ממילא אין לאף אחד ציפייה שהיא תצליח.
נכנס למאזדה 3 הכסופה שבחרתי מתוך מגוון עצום של מאזדות 3 כסופות, ויוצא לדרך. בוחר את המסלול המהיר שמציע לי הווייז ומתחיל להתגלגל. הוא אמנם ארוך ב-23 קילומטר מהמסלול השני, אך מהיר ממנו בשתי דקות שלמות, ועם רכב חברה, הקילומטראז' מעניין לי את הפגוש האחורי.
מגיע למשרד ובוחר את הקפה האהוב. יום ארוך לפניי, אז לפחות שיתחיל כראוי. מחפש עמדה פנויה ובוחר את זו שקרובה לחלון ממנו נשקף נוף מרהיב של סורגים, שגם מבעדם ניתן להבחין בלא יותר מ-50 גוונים של אפור. מזכיר לעצמי שאני פה מבחירה. לא מבכי רע.
בשעות הקרובות אני בעיקר בחוּר, כלומר עושה מה שהבכירים בוחרים עבורי שאעשה. שעת הצהריים מתקרבת ומביאה אותי אל פסגת יכולת הבחירה החופשית היומית: היכן לאכול! אני שוקל היטב את האפשרויות: פלאפל יתאים ליום לחוץ, סושייה ליום ממוצע, וארוחת בשרים מפנקת ליום נינוח במיוחד. חבל רק שהאחרון מעולם לא התרחש.
מרווחים של בחירה
מיד בשובי מהאוכל, אני חוזר להיות בחוּר, עם מרווחים זעירים בלבד של בחירה חופשית: כותב את הפונקציה כך ולא אחרת, עונה בנימוס ולא בעצבים ללקוח הטורדני ששואל על הגרסה החדשה של המוצר, ומחשב את זמן היציאה האופטימלי בשביל שאספיק לתפוס את הילדים בול בשלב בדיקות הקבלה, כלומר לאחר שהתבצעו כל פעולות הפיתוח, הקילוח והצחצוח, ובטרם הוכרזה שעת השין(ה). מספר להם על היום המרתק שהיה לי בעבודה ושם לב איך תהליך ההירדמות שלהם מואץ פלאים.
כשהם נרדמים, אני בוחר ללכת לחדר הכושר ואז בוחר שלא. כפי שאפשר לראות, התלבטויות הן התחום שאני עושה בו הכי הרבה ספורט. אגב, בעניין זה נחלקים חבריי בהייטק לשתי קבוצות: יש את אלה שהיכולות הספורטיביות שלהם מסתכמות בלהזיז את האצבעות על קונסולת המשחקים, ולעומתם יש את אלה שאם לא חזרו ב-07:00 בבוקר מסינגל בהרי יהודה, הם מרגישים שחייהם אינם חיים. אני מכבד את הבחירות של שני הצדדים ואישית נמצא איפשהו באמצע הסקאלה: עושה לא את זה, ולא את זה.
הלילה יורד, אני בוחר לראות בטלוויזיה את הערוץ שהאישה מקלידה בשלט, מתכתב קצת באחת מתוך 136 קבוצות הוואטס-אפ בהן אני חבר, והולך לישון, לא לפני שאני בוחר לכוון – שוב, לא ריאלי כהרגלי – את השעון המעורר ל-06:20. ועוד אומרים שבחירות יש רק פעם בארבע שנים.
* מולי פלד הוא מנהל פרויקטי IT
שעה מאוחר יותר, אני בוחר סוף סוף להתעורר. תוך שאני מצחצח שיניים, אני בוחר לבדוק אם הגיעו מיילים בזמן שישנתי ומקלל את פרויקה, מנהל הפרויקט הפריק, ששלח לי מייל ב-02:07. אני בוחר שלא לענות לו ואז בוחר שכן. מסיים, ומושיט יד לארון הבגדים, בוחר את החולצה הכתומה עם המשבצות והמכנסיים הסגולים עם הפסים. כשאתה עובד הייטק, פעולת בחירת הבגדים היא מהפשוטות שיש – ממילא אין לאף אחד ציפייה שהיא תצליח.
נכנס למאזדה 3 הכסופה שבחרתי מתוך מגוון עצום של מאזדות 3 כסופות, ויוצא לדרך. בוחר את המסלול המהיר שמציע לי הווייז ומתחיל להתגלגל. הוא אמנם ארוך ב-23 קילומטר מהמסלול השני, אך מהיר ממנו בשתי דקות שלמות, ועם רכב חברה, הקילומטראז' מעניין לי את הפגוש האחורי.
מגיע למשרד ובוחר את הקפה האהוב. יום ארוך לפניי, אז לפחות שיתחיל כראוי. מחפש עמדה פנויה ובוחר את זו שקרובה לחלון ממנו נשקף נוף מרהיב של סורגים, שגם מבעדם ניתן להבחין בלא יותר מ-50 גוונים של אפור. מזכיר לעצמי שאני פה מבחירה. לא מבכי רע.
בשעות הקרובות אני בעיקר בחוּר, כלומר עושה מה שהבכירים בוחרים עבורי שאעשה. שעת הצהריים מתקרבת ומביאה אותי אל פסגת יכולת הבחירה החופשית היומית: היכן לאכול! אני שוקל היטב את האפשרויות: פלאפל יתאים ליום לחוץ, סושייה ליום ממוצע, וארוחת בשרים מפנקת ליום נינוח במיוחד. חבל רק שהאחרון מעולם לא התרחש.
מרווחים של בחירה
מיד בשובי מהאוכל, אני חוזר להיות בחוּר, עם מרווחים זעירים בלבד של בחירה חופשית: כותב את הפונקציה כך ולא אחרת, עונה בנימוס ולא בעצבים ללקוח הטורדני ששואל על הגרסה החדשה של המוצר, ומחשב את זמן היציאה האופטימלי בשביל שאספיק לתפוס את הילדים בול בשלב בדיקות הקבלה, כלומר לאחר שהתבצעו כל פעולות הפיתוח, הקילוח והצחצוח, ובטרם הוכרזה שעת השין(ה). מספר להם על היום המרתק שהיה לי בעבודה ושם לב איך תהליך ההירדמות שלהם מואץ פלאים.
כשהם נרדמים, אני בוחר ללכת לחדר הכושר ואז בוחר שלא. כפי שאפשר לראות, התלבטויות הן התחום שאני עושה בו הכי הרבה ספורט. אגב, בעניין זה נחלקים חבריי בהייטק לשתי קבוצות: יש את אלה שהיכולות הספורטיביות שלהם מסתכמות בלהזיז את האצבעות על קונסולת המשחקים, ולעומתם יש את אלה שאם לא חזרו ב-07:00 בבוקר מסינגל בהרי יהודה, הם מרגישים שחייהם אינם חיים. אני מכבד את הבחירות של שני הצדדים ואישית נמצא איפשהו באמצע הסקאלה: עושה לא את זה, ולא את זה.
הלילה יורד, אני בוחר לראות בטלוויזיה את הערוץ שהאישה מקלידה בשלט, מתכתב קצת באחת מתוך 136 קבוצות הוואטס-אפ בהן אני חבר, והולך לישון, לא לפני שאני בוחר לכוון – שוב, לא ריאלי כהרגלי – את השעון המעורר ל-06:20. ועוד אומרים שבחירות יש רק פעם בארבע שנים.
* מולי פלד הוא מנהל פרויקטי IT
