40 הגדול
רועי גלס
30.08.2016
מעשה בזוג צעיר שלא הקשיב להוריו והלך לעבוד בהייטק – היכן שהמשכורות עלובות, שהתנאים לא תנאים ושבמקרה הטוב אפשר לשכור דירה בעיר שינה שתחנת הרכבת שלה מובילה לתל אביב. אבל עוד 12-15 שנה הכול עומד להשתנות בשעה שבה יעל ואסף מרגישים את קיבתם מקרקרת בתחינה לארוחת צהריים, נכנסים הוותיקים למשרד, עדיין עם מעט קורי שינה מסביב לעיניים.
אסף ויעל מתעוררים מוקדם כל בוקר. הם יודעים שאם יגיעו למשרד דקה אחרי השעה 08:00 – כולם יפתחו עליהם עיניים. שניהם בשנות העשרים לחייהם. הוא מתכנת שהספיק לצבור עד כה רק ארבע שנות ניסיון, היא מהנדסת עם תואר שני. ביחד, שניהם בקושי סוגרים את החודש.
פעם בשבועיים אימא של יעל מתקשרת ומנסה לשכנע – "אולי בכל זאת תוותרי על הרעיון המטורף הזה ותלכי ללמוד הוראה כמו בן אדם נורמאלי? בשביל מה את צריכה את כאב הראש הזה? אז מה אם זה מה שאת אוהבת? זה פשוט לא שווה את זה". כן, יעל כבר רגילה לנאום המתיש הזה, שמשום מה מגיע תמיד ביום שישי בשעת הצהריים כשהיא עדיין במשרד. זה לא שהיא בעצמה לא חשבה כבר לעשות את ההסבה המיוחלת הזאת, ללכת ללמד כיתה ד', לעשות משכורת פצצה ולקבל חופש אחד ארוך בפסח ואחד ארוך מאוד בקיץ. אבל היא מסרבת לוותר.
גם אסף רגיל לשמוע את אותו הפזמון מהמשפחה והחברים – "בשביל מה לך הייטק? זה לא מתגמל ולא משתלם. אתה יודע כמה זמן תצטרך לעבוד בזה עד שתתחיל לראות כסף?". שניהם אם כן כבר מדקלמים את הדברים הללו, שנאמרו להם עשרות פעמים בחייהם, ושניהם חיים את הקושי שבעבודה של שישה ימים בשבוע, בלי תנאים סוציאליים, בלי כלכלה ואש"ל, ועם משכורת זעומה שמאפשרת להם במקרה הטוב לשכור דירת שלושה חדרים בעיר שינה שתחנת הרכבת שלה מובילה לתל אביב או הרצליה. אבל לשניהם יש חזון: להקריב את היום ולחלום על המחר. 15 שנה של הישרדות יביאו אותם למה שקוראים בתעשיית ההייטק "ה-40 הגדול". הגיל שבו ייתכן קידום משמעותי, שלא לומר משרת ניהול במוסד גדול בענף.
בשעה שבה יעל ואסף מרגישים את קיבתם מקרקרת בתחינה לארוחת צהריים, נכנסים הוותיקים למשרד, עדיין עם מעט קורי שינה מסביב לעיניים. חלקם בתפקידים בכירים בהרבה וחלקם כמעט באותו התפקיד, אבל יש להם דבר אחד שאין לאסף ויעל – ניסיון! כן, בדיוק כמו ברפואה, עריכת דין או ראיית חשבון, לניסיון יש כאן משקל רציני, ומי שכבר היה בעסק כש-Windows 3.11 נחשב לטכנולוגיה פורצת דרך – קוצר בימינו את הפירות.
אסף לוטש עיני עגל בכרטיס ארוחת הצהריים המשתלשל לצד כרטיס הכניסה של גדעון. הוא רק יכול לחלום על יציאה מהמשרד בזמן ארוחת הצהריים והתפנקות על עסקית בבית קפה – ועוד על חשבון החברה. בפועל, אסף יודע שב-12:30 הוא יקבל חצי שעה שבה יצטרך להספיק לחמם את שאריות הספגטי שהכינה אמא של יעל בשבת ולאכול לפני שיחזור לעמדה שלו. אבל האמת היא שגם בזמן הזה הוא ימשיך לקרוא קוד, לכתוב ולבדוק – יש יותר מדי עבודה והוא תמיד על הכוונת.
בצד השני של העיר, יעל משתדלת שלא להסגיר את הקנאה שתוקפת אותה כשהמקבילה הוותיקה שלה נכנסת למשרד לקראת הצהריים עם שיזוף טרי וריח של ים בשיער. היא נמצאת שם עוד מהתקופה שבה שכר הדירה שולם בדולרים וגם היא קוצרת בימים אלו את הפירות. ברגעי עצבנות, יעל מלטפת את הבטן הקטנה שמתחילה כבר לבלוט אך מיד מתעשתת, מפסיקה ללטף ומסווה את הבליטה הקטנה. רק זה חסר לה – שיגלו.
בשעה 22:00 הם נפגשים שוב בדירה, מקווים שהייתה היום מספיק שמש כדי שלא יצטרכו להדליק דוד – כי מי בכלל יכול להרשות לעצמו חשמל. הם נרדמים על הספה מול שעשועון חדש וחולמים על היום שבו יהיו ותיקים, עצמאיים, מוערכים. הם חולמים על להיות הייטקיסטים בני ארבעים.
