כאן גרות בכיף

לפניכם סיפור המתרחש בעוד אחד מאינספור העולמות המתקיימים במרחק קפיצת אמונה אחת מהעולם שלכם הקוראים. בעולם הזה חיה מישהי שמאוד מזכירה אותי ויש אף שיגידו שזו אני – אני של העולם-האחר (ובקיצור, אש"ה). בעולם הזה מתקיימים גם אנשים שמזכירים אתכם הקוראים, למעט אמונה מגבילה אחת שמאפיינת אתכם ושנחסכה מהם. כך שאם נדמה לכם במהלך הסיפור שאתם מזהים בו את עצמכם או מישהו אחר שאתם מכירים – כנראה שיש לזה סיבה טובה.

גם הארגון שמספק לי פרנסה בעולם השכן מזכיר מאוד את זה של העולם הנוכחי, ועם זאת – מדובר בארגון שונה להפליא. בעולם הזה אני נכנסת לחדר של אחת הדמויות המובילות בארגון – נקרא לה דבורה, או בקיצור דבי. דבי היא האחראית על נושא ההשראה הארגונית. התפקיד שלה בארגון הוא לעודד אנשים ולהרחיב את מרחב הנוחות והשמחה. היא מטפחת אצל העובדים את התקווה שקיים משהו נפלא מאחורי מה שגלוי, וכך היא מרחיבה את טווח הראייה והמחשבה שלהם. השולחן של דבי הוא כמובן עגול, כי "לשולחנות עגולים אין צדדים מנוגדים, אלא רק אינסוף זוויות של השקפה", כפי שהיא נוהגת לומר.

דבי סורקת את תיבת הדואר האלקטרוני שלה תוך כדי השיחה שלנו ואומרת שהיא לגמרי איתי, אני מאמינה לה לחלוטין. כי גם אני אישה ולכן אני יודעת שזה אפשרי. לשלמה, בכיר נוסף בארגון, שאחראי על תחום האומץ והאחריות, ושבינתיים הצטרף אלינו – זה נראה כמו איזה פלא, אבל אפשר לומר שהוא כבר התרגל. הוא לא מזדהה, אבל מבין (ואגב, זו הזדמנות טובה להסביר שאנחנו לא שופטות אתכם, הגברים, על חוסר היכולת להיות קשובים ליותר מערוץ אחד. אנחנו זוכרות ומזכירות לכם שככה אתם בנויים. אנחנו גם זוכרות ומזכירות לכם שאתם מגיעים אלינו עם יתרונות מבורכים אחרים, ביניהם היכולת לשמור על קשב רצוף ולהינעל על מטרה אחת. עבור מישהי כמוני, מאובחנת קשב וריכוז, זה גם סוג של פלא).

בישיבה עם דבי ושלמה התבקשתי להציג את התוצרים שלי מהשבוע האחרון. אני מתחילה למנות אותם. "נתחיל בזה שהבאתי כוונות טובות". "התחלה נפלאה", אומרת דבי תוך כדי שהיא מנסחת במייל פתרון אלגנטי לבעיה אנרגטית שהתגלתה בארגון, מתקנת קלות את הלק, כותבת לחברה טובה הודעה ומזמינה ב-e-Bay שמלה. ועכשיו אפילו לי המולטי-טסקינג הזה נראה כמו קסם, ואני נזכרת בענווה שיש לי עוד דרך לעבור.

שלמה מצדו מניח יד על הלב. הוא שואף אנרגיה מרפאה בספירה עד שש, מחזיק את האוויר תוך שהוא מפזר את האור בגוף, ומוציא החוצה בספירת שמונה את כל המיותר. זאת עוד אחת מהדרכים שלו להתקרקע, ושתינו מבחינות שהוא נוכח במלואו.

אנחנו ממשיכות בישיבה. לפני שאני חוזרת לשאת את דברי, אני מבחינה שדבי מחייכת, אבל אני לא בטוחה אם זה בגלל שלמה, או בגלל מה שאני אמרתי, או שמא בגלל שממש עכשיו עלה בראשה רעיון למתנת ראש השנה שתיצור לעובדים. ככל הנראה מדובר באפשרות ג', כי עכשיו החיוך שלה נעשה כבר ממש ענק.

אני מחייכת חזרה וחוזרת לסקור את העבודה שעשיתי. בשלב מסוים אני שמה לב שאני מסתבכת עם שאריות של חוסר אמונה שאופייניות יותר לעולם אחר, לא לעולם שבו מתרחשת הישיבה. אני מתחילה להסס. לבסוף אני אומרת בכנות לשלמה ולדבי שלא אוכל לשכנע אותם בצורה חדה ונטולת פקפוק שהתוכנית שאני מציעה היא הכי טובה, וממילא אין בי רצון לנסות ולשכנע אותם בשום דבר. אני גם מציינת שעל אף אינספור רעיונות מבטיחים, אין לי מודל עסקי אחד שאני מוכנה לעמוד מאחוריו בפה מלא ולהגיד לכל שאר הארגון – "לשם!". וממילא הצלחה עסקית בעיניי, מטרתה לשרת התפתחות אנושית.

בהיעדר תוכנית אסטרטגית, מה שכן יש לי – כך אני אומרת להם – זו תמונה של השלבים להגיע לשם. יש לי אותה בראש, ואני יכולה לצייר אותה, אם ירצו, או לתאר אותה על רקע פסקול של יער. לבסוף אני מתוודה שאין לי מושג מה התפקיד שלי בארגון הטכנולוגי הזה, או מה המטרות האישיות שלי או מי אמור לנהל אותי. אני לא יודעת כלום.

וביחד עם כל מה שאני לא יודעת, אני מקבלת תמונה ברורה ובהירה של מי אני, מה מניע אותי מבפנים, ומה השליחות שאני רוצה לקחת על עצמי בארגון הדיגיטלי הזה, שנועד לחולל קסמים שאפשר להסביר. כי זו מבחינתי ההגדרה לטכנולוגיה – קסם שאפשר להסביר.

עוד כמה שניות ארים את העיניים ואחפש לראות בעיניים שלהם ניצוץ של רצון, זיק קטן של חיבור, סימן קטן לכך שהמילים שלי מהדהדות משהו שמוכר להם מהבפנים שלהם. ואם אצליח לזהות אותו, אני מחויבת מהבפנים שלי לספר להם את כל האפשרויות שגלויות בפני עכשיו – כיצד ליצור יחד קסמים דיגיטליים פשוטים.

לחיי יצירה משותפת.