חוק נוכחים נפקדים

אני מנצל את הזמן הפנוי בווילה כדי לחשוב. כבר שבועיים שלא דיברתי עם אשתי והילדים, את הסלולרי לקחו לי לפני שנכנסתי לכאן. מדי פעם אנחנו מקבלים משימות, אבל עכשיו הכל שקט. בקצה השני של החדר, אושיית הריאליטי רודריגו גונזלס מדבר בלחש עם דייר אחר  של הווילה. כדי להיות כאן עזבתי את שגרת היום יום, את המשפחה ואת הסטארטאפ שבשש השנים האחרונות היה מרכז חיי.

לא, זו לא תוכנית ריאליטי. כרגע זו המציאות של חיי. אני נמצא בדרום לבנון, ולמרגלותינו פרוש הכפר דבל. אתמול נהרגו שם שמונה מילואימניקים. החיכוך עם המוות והניתוק מהשיגרה מעודדים אותי להרהר בשאלה אם החיים שלי מתנהלים כרגע כמו שהתכוונתי שיתנהלו כשבחרתי להקים משפחה.
התשובה הפשוטה היא לא.

אני לא היחיד

סדר היום שלי עמוס, אני ישן בזמן שהילדים מתעוררים והם ישנים כשאני חוזר הביתה. חצי מהיממה שלי עוברת באזור התעשייה בהרצליה; בעבודה, במסעדות, בחדר הכושר ובפאב שמתחת למשרד. ימי שישי שמורים לרכיבות אופניים עם החבר'ה. בסיכום שבועי, זמן האיכות שלי עם הילדים מצטמצם לשעות ספורות בימי שבת, ועוד כמה דקות פה ושם במהלך השבוע.

אני עושה את הכל מבחירה, אף אחד לא מכריח אותי להיות נוכח-נפקד בחיי המשפחה שלי. להגנתי אני יכול לטעון שאני לא ההייטקיסט הישראלי היחיד שעושה פחות או יותר את אותן בחירות, רובנו כאלה.
דורון הוא היוצא מן הכלל. דורון מסיים את העבודה כל ערב בשעה 18:00 כדי להספיק לאכול ארוחת ערב עם הילדים. בדרך החוצה הוא צריך לחייך בנימוס כשהחכמולוג התורן צועק לו "מה קורה דורון? חצי יום חופש?". דורון אומנם מגיע למשרד מוקדם ולא מבזבז זמן על שיחות מסדרון בטלות, אבל בסטארטאפ מה שחשוב זה לא מי מגיע למשרד ראשון, אלא מי הולך הביתה  אחרון. פעם בשבוע הוא עוזב את העבודה בשעה 16:00 כדי ללוות את הבן שלו לשיעור פסנתר.

"מי בכלל לוקח את הבן שלו לשיעור פסנתר?", שואל אותי סמנכ"ל הפיתוח, "ועוד בחודש של טייפ-אאוט!". אני מהנהן בהסכמה. גם הבן שלי הולך לשיעורי פסנתר. אין לי מושג איך הוא מנגן, מבחינתי המורה לפסנתר היא בייביסיטר שסוגרת לנו חלון זמן בין סוף הלימודים לשעה שבה אשתי חוזרת הביתה.

כמעט הצלחתי

כשאני חוזר מלבנון, אני חוזר עם החלטה נחושה: מעתה והלאה המשפחה שלי תהיה מרכז חיי, אני אהיה מעורב בחיי הילדים גם אם אצטרך לוותר על הבילויים ולהוריד פרופיל בעבודה. בשבועיים הראשונים אני כמעט מצליח לעמוד בנדר שנדרתי לעצמי, אבל עם הזמן אני מגלה שאין לי את המשמעת העצמית של דורון.

אני מוותר על אימון ספינינג כדי לשבת עם הבן שלי בשיעור פסנתר. אף פעם לא תיארתי לעצמי כמה משעמם יכול להיות שיעור פסנתר של ילד בן שבע.

ביום חמישי אני יוצא מוקדם כדי להגיע לארוחת ערב, ופוגש ליד המעלית את שי, ששואל אותי, "מה, אז אתה לא יורד איתנו הערב לפאב?". בבית, ארוחת הערב נגמרת אחרי פחות משלוש דקות. אשתי מסבירה שבעצם הם לא עושים ארוחות ערב מסודרות, אלא כל ילד אוכל מתי שהוא רעב, ככה הילדים לא יושבים ביחד ולא רבים. אני מצטער שהגעתי הביתה ולא ירדתי לפאב עם החבר'ה.

אחרי פעמיים שבהן אני מוותר על הרכיבה הקבוצתית בימי שישי, רפי הקפטן מתקשר ואומר שהוא רוצה לפגוש אותי. אני נפגש ומסביר לו שלא, לא חזרתי שרוט מלבנון, פשוט החלטתי להקדיש יותר זמן למשפחה. רפי מסתכל עלי במבט עקום ואומר שברגע שיתחשק לי לדבר, הוא יהיה כאן בשבילי.

אחרי חודש אני נשבר וחוזר לשיגרה המוכרת והנוחה. אני מרגיש את אנחת הרווחה של הסביבה, ואפילו הבת הקטנה אומרת שהיא אוהבת אותי, כי אני לא  מכריח את כולם לשבת כל ערב לארוחה.

רילוקיישן

כמעט עשר שנים עברו מאז הניסיון הכושל שלי לשנות את שיגרת החיים בלי לשנות את סביבת החיים. עכשיו אני פוגש את נדב, שחזר לביקור מולדת.

נדב היה ה-CTO שלנו. על שולחן העבודה שלו היתה תמונה ממוסגרת של אשתו והילדים, מי שלא הכיר את נדב חשב שהוא איש משפחה מסור, אבל אנחנו, שהכרנו אותו, חשדנו שהוא מחזיק את התמונה כדי לא לשכוח איך נראים הילדים שלו. 

את רוב שעות הפנאי שלו, נדב משקיע באימונים ובמשחקי כדורסל של הקבוצה שלו, שמשחקת בליגה א' מחוז שרון. כשאשתו הביעה מחאה, נדב הסביר לה שהכדורסל זה מה ששומר אותו שפוי, ואין לו שום כוונה לוותר על זה.

יום אחד נדב הודיע שהוא מתפטר ועובר לקנדה. לחברה הקנדית שמשכה אותו אליה ברילוקיישן הוא הגיע מלא עזוז. בימים הראשונים שלו בעבודה, הוא הופתע לגלות שהמשרד מתרוקן מאנשים הרבה לפני שעה שש בערב. נדב לא נרתע וניסה להנחיל את תרבות ההייטק הישראלית לעמיתיו החדשים. סמנכ"ל הפיתוח של החברה הקנדית זיהה את הפוטנציאל הנפיץ של עובד ישראלי נמרץ בסביבה קנדית נינוחה, ולקח אותו לשיחה: "אתה לא יכול להתקשר לעובדים אחרים אחרי שעה 18:00, הם בבית! עם המשפחה! וממחר גם אתה תהיה בשעה 18:00 בבית עם המשפחה", הודיע לו.

כמעט נגד רצונו, נדב מצא את עצמו כל ערב עם אשתו והילדים. בחודשים הראשונים הוא סבל, אבל כמו לכל דבר, מתרגלים.

אחרי חצי שנה גם המשפחה של נדב סיגלה לעצמה את הרגל ארוחת הערב המשפחתית. אחרי שנתיים נוספות נדב גילה שהבילויים בחברת ילדיו מסבים לו לא פחות הנאה ממשחקי הכדורסל שכל כך חסרו לו מאז שעבר לקנדה.

"בקנדה זה רק אנחנו לבדנו, אני והמשפחה שלי. אין את החבר'ה, אין את משחקי הכדורסל של הליגה, אין את המילואים והפקקים וכל שאר הדברים שמרחיקים אותנו מהמשפחה שלנו", מחייך נדב ומוסיף: "לפעמים זה משעמם, אבל יש לזה גם יתרונות".