בחורה אנלוגית בעולם דיגיטלי

צפצוף מעצבן נשמע ברחבי החדר עד שהבנתי שמדובר בשעון המעורר והושטתי את ידי לכיוון כפתור הסנוז. אבל במקום שבו היה מונח פעם הטלפון הנייד שלי היתה עכשיו קופסה גדולה. פתחתי את העיניים כדי לוודא שאני לא חולמת, ואכן, על השידה שליד המיטה עמד יצור מוזר – שעון מעורר. אמיתי.
הבטתי בו בפליאה, מנסה להחליט האם יש סיכוי שבמכונה הזאת יש כפתור פלאים שיאפשר לי לחזור לישון לעוד כמה דקות. בסוף ויתרתי. נראה שיש ליצור שני כפתורים בלבד ושאף אחד מהם לא יושיע אותי. התיישבתי במיטה כהרגלי, מוכנה ומזומנה לקרוא מיילים שנשלחו במהלך הלילה, אבל במקום שבו פעם ישב האייפד שלי היה עכשיו ספר. המממ... מוזר. מה קורה פה?

הסתכלתי סביבי, אבל שום דבר לא נראה שונה. אולי אחרי שערפילי השינה יתפוגגו, אוכל לחשוב בהגיון ואגלה מה הסיפור. ארבעים דקות וכוס קפה אחת מאוחר יותר, ועדיין אין זכר לטלפון הנייד. איך אסע לעבודה בלי הווייז? מי יגיד לי מאילו פקקים להימנע? כנראה שהיום איאלץ להתמודד עם הכביש בעצמי. אמאל'ה.

אחרי נסיעה ארוכה מהרגיל הגעתי למשרד ומיהרתי לפתוח את המחשב הנייד כדי שאוכל לעדכן את כולם שאני חסרת טלפון. ניסיתי להיכנס לחשבון הפייסבוק שלי אבל האתר לא עלה. "לא נורא, אעדכן בטוויטר", חשבתי לעצמי, אבל גם האתר הזה סירב להיפתח. בדקתי שאכן יש לי חיבור לרשת והוא נראה תקין לגמרי (אתר הבית שלי, העמוד הראשי של ynet, הופיע מול עיני ברגע שהקשתי את הכתובת). עכשיו כבר התחלתי לדאוג. בלי נייד, בלי רשתות חברתיות, איך אנשים ידעו מה קורה איתי? בלי לחץ, אמרתי לעצמי, תזכרי שכבר עברת הפסקות חשמל ארוכות ושרדת כדי לספר על זה.

עולם מקביל או תקופת האבן?

בהמשך היום, כמעט ששכחתי מהעולם המוזר אליו התעוררתי הבוקר, עד שקפצה מולי התזכורת היומית להזמין אוכל. הקלקתי על הקישור לאתר של סיבוס – כשבדמיוני אני כבר מנסה להחליט איזו מנה טעימה אזמין היום – ולחרדתי הרבה, קיבלתי הודעת שגיאה: האתר לא קיים. הסתכלתי סביבי בבהלה, מה קורה פה? האם הגעתי לעולם מקביל? האם חזרתי לתקופת האבן? קפצתי למשרד השכן וגיליתי שכנראה יש בעיית רשת, כי אף אחד לא הצליח להזמין אוכל. נשמתי לרווחה.

בסביבות 13:00 התאספנו כולנו בכניסה ויצאנו יחד לארוחת צהריים. איזו חוויה! פתאום גיליתי שיש  אנשים ממש נחמדים במשרד ובכלל, שהפסקה של שעה מנקה את הראש וממש עוזרת לחזור למשרד בכוחות מחודשים. מי ידע? חשתי צורך לשתף את בעלי בתגלית המרעישה, חיפשתי את הנייד כדי שאוכל לשלוח לו וואטסאפ ונזכרתי שהנייד איננו. ברגע של תושייה החלטתי שאפשר לעשות את זה אולד-סקול ולדבר בטלפון הקווי. הרמתי את השפורפרת ונעצרתי עם האצבעות באוויר. אין לי מושג מה מספר הטלפון שלו. או של ההורים. או של כל אחד מאנשי הקשר שלי. מה אנשים עשו לפני שהיו טלפונים ניידים? זכרו את כל המספרים? כן, אה?
ויתרתי על הרעיון וחזרתי לעבוד.

בשעה 18:00 הרמתי את הראש מהמחשב וגיליתי שהספקתי לסיים את כל המשימות שלי – הספק מרשים, חשבתי לעצמי. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שזה קרה. עוד נקודה לזכות החיים בלי הטלפון הנייד.
אחרי יום שלם בלי קשר עם העולם החיצון החלטתי להכין ארוחת ערב ולהינות מזמן איכות עם בעלי. עצרתי בסופר הקרוב למקום מגוריי ובעודי משוטטת, קלטתי בזווית העין את אייל שני ליד דוכן העגבניות. מבלי לחשוב צעדתי לכיוונו וביקשתי לצלם איתו 'סלפי'; בכל זאת, לא כל יום אני פוגשת סלב שכזה. ובעודי מושיטה יד למקום שבו אמור להיות הנייד שלי, נפלטה מגרוני זעקה שלא היתה מביישת אף גיבורה בסרט אימה: "לאאאאאא!"

התיישבתי במיטה ונשמתי בכבדות. הבטתי לעבר השידה וכמו תמיד הטלפון הנייד שלי היה שם, איזו הקלה! שלחתי יד מהססת והרמתי אותו. חלום. זה בסך הכל היה חלום. הסתכלתי על המכשיר שבידי וראיתי שיש 24 אימיילים חדשים ושתי הודעות. לרגע היססתי, חשבתי כמה זה היה יכול להיות נחמד לחזור ל-basics ופשוט לקום מהמיטה ולהתחיל את היום בלי להתחבר. לקח לי בדיוק 30 שניות לגחך לעצמי ולפתוח את הנייד.
מי יכול לחיות בלעדיו?