לא ליטול על בטן ריקה

האם יש כזה דבר "בחירה חופשית"? ובמידה שכן, עד כמה היא באמת חופשית, ועד כמה היא מושפעת מהמוכר ומהרצון להישאר באזור הנוחות?  באיזו מידה החלטה מוּנעת מהרגש, ובאיזו מידה היא מושפעת מהשכל? שהרי תהליך של בחירה הינו סוג של משא ומתן בין הרגש לשכל. בפסקאות הבאות אני רוצה להתמקד באחד הביטויים של הרגש: האינטואיציה.

בספר "ממבט ראשון" (שנקרא במקור Blink: the power of thinking without thinking"") של הסופר והעיתונאי מלקולם גלדוול, מסופר על ניסוי שבו פסיכולוג ידע לחזות האם נישואים של בני הזוג יצליחו או לא, בהתבסס על תצפית של כמה דקות. התנהלות מהסוג הזה מבוססת על מה שאנחנו קוראים "תחושת בטן" או, כאמור, אינטואיציה. אינטואיציה היא תובנה שיכולה להתקבל כידיעה רגעית או השראה, ושהיא מעבר למילים. לעתים האינטואיציה נמצאת בסתירה עם המחשבה הרציונאלית ונתפסת כמנוגדת להיגיון של האדם.

קחו לדוגמה עובד בחברת הייטק מצליחה, בתפקיד של מנהל בכיר, שנמצא במסלול של קידום, מקיים קשרים טובים עם העמיתים, נהנה מתנאים מעולים ואפילו מצליח לשלב חיי משפחה ולראות את הילדים בכל יום בשעה סבירה. לכאורה, נראה על פניו שאין לו סיבה להתלבט בכלל האם להישאר בארגון או להתפטר. אך בתוכו מקננת תשוקה להיות יזם; לפתח מוצר שהוא מאמין בו ויוכל לשנות את האנושות, לא פחות. והתחושה הזאת – הוא מרגיש – "חזקה ממנו".

מבחינה רציונאלית, אין כביכול שום היגיון לעזוב עבודה מצליחה לטובת סטארט-אפ, שהסיכוי להצליח בו מינורי; כביכול, אין שום היגיון בוויתור על משכורת ויציבות בשביל הרפתקאה, שכרוכה בהרבה סיכונים, תסכולים וככלל אפשר לאפיין אותה כחוויה של "רכבת הרים", שבה פחדים ותסכולים הם מרכיבים סטנדרטיים במשוואה.

ואז, נשאלת השאלה: אך אותו בחור יתמודד עם אותה תשוקה שקיימת בו, שמאופיינת בתחושת בטן חזקה? אפשרות אחת היא לטשטש את התחושה, ולתת לעצמו הסברים מדוע אין היגיון במימוש שלא – בטח שלא במועד הזה, לאור המעמד שהגיע אליו בעבודה וכו'. התוצאה של הבחירה באפשרות הזאת היא הישארות באזור הנוחות. אלא שפעמים רבות היא כרוכה באובדן מסוים של תשוקה; משהו נכבה מבפנים – הלהט, החיוּת.

אבל בהנחה שבחרנו "נכונה", מדוע אנחנו בכל זאת מרגישים כך? כדאי לענות על זה, יש להבין על מה אנחנו מוותרים כשאנחנו בוחרים להישאר באזור הנוחות. ההליכה אחרי תחושת הבטן והתשוקות – כלומר היציאה מאזור הנוחות – היא חוויה שמצריכה את היכולת להיות שרויים לעתים באי ודאות; לדעת אמנם לאן רוצים להגיע, אך לא לדעת איך וכיצד להגיע ליעד (לדוגמה: מי יהיו השותפים, איך לפתח את המוצר, איך לגייס כספים – וזו רק ההתחלה...). זו התנהלות שמצריכה לאפשר לחיים להתגלות תוך כדי העשייה, תוך כדי חתירה למטרה.

מחירו של הקשב לאותה תחשות בטן/אינטואיציה כרוך, לעתים, בוויתורים בטווח הקצר, על מנת להשיג את המטרות בטווח הרחוק. אם נחזור לבחור שלנו ממוקדם, מנהל ההייטק בעל העתיד המבטיח, ניווכח שתחושת הבטן שלו להקים סטרט-אפ למעשה דרשה ממנו לבצע ויתורים בטווח הקצר – לרדת במשכורת, לוותר על ביטחון תעסוקתי וכו' – על מנת שלאורך זמן, זה (אולי) ישתלם לו.

כמובן, עם זאת, שההצלחה אינה מובטחת, בין השאר משום שתחושת הבטן היא חמקמקה. לעתים היא עלולה לנבוע דווקא מפחד וממִחזור של דפוסי ההתנהגות המוכרים, ולא מהתשוקה האמיתית והטהורה שלנו. לכן, לפני שמקשיבים לתחושת הבטן ואוזרים את האומץ ללכת בעקבותיה, עד כדי יציאה מאזור הנוחות לתוך חוויה של אי ודאות – צריך לשהות בתחושה הזאת (תחושת הבטן) ולנסות להבחין האם  הסיבה לה היא פחד או אהבה; האם אותה תחושת בטן לא נובעת בעצם מהחשש להתפתח לכיוונים חדשים ולהיות באי ודאות, ובכך מונעת ממני להתקדם (תוך הישארות באזור הנוחות). האפשרות האחרת היא שתחושת הבטן עשויה להיות לעתים מעין נורה אדומה שמאותת כי ההחלטה שאנו שקולים עלולה להעמיד אותנו במצב בעייתי, גם אם איננו יודעים להסביר כרגע מדוע.

דוגמה למצב כזה היא עובדת שמחפשת עבודה והתראיינה למשרה בארגון ידוע. למרות שהרבה ממכריה אמרו לה שזו חברה טובה ומצליחה עם מוניטין מצוין, תחושת הבטן שלה ניבאה לה תחושה לא טובה, למרות כל הנתונים ה"אובייקטיבים". בדיעבד, לאחר שסירבה להצעה הבינה בצורה מושכלת מה היתה אותה תחושת בטן ששמרה עליה מהכניסה לאותו ארגון (למשל, בראיון העבודה השתקף אווירה של תחרותיות יתר וחוסר פרגון בין העובדים).

לכן, חשוב מאוד להקשיב לתחושות הבטן, גם אם אינן נמצאות בהלימה עם התפיסות של הסביבה החיצונית. וככל שהמתח בין השכל לרגש גדול בעת קבלת החלטה, כדאי להקשיב לתחושות הבטן ולתת להן מקום נכבד, גם אם כרגע אינכם יכולים להסביר מדוע בדיוק קיבלתם את ההחלטה הזאת, ולא את האחרת. אולם סביר להניח כי בטווח הרחוק התוצאה תשרת אתכם, ובד בבד הסיבות מאחורי ההחלטה האינטואיטיבית שלכם יתבהרו.

לסיכום, היכולת לקבל בחירה חופשית אמיתית דורשת מאיתנו להעז להקשיב לבטן, להתנער מהציפיות החיצוניות (איך העמיתים, ההורים/הבן/ת זוג יגיבו) לנקות את כל הרעשים הממסכים ואת הדפוסים האוטומטיים שלנו, ולהעז להסתכל למציאות בפנים. לתפיסתי, הקשבה לאינטואיציה לאותה תחושת בטן, ממקור נקי מפחדים, תביא לתוצאות טובות יותר בטווח הרחוק.

* ד"ר קרן צוק היא מייסדת ויועצת ארגונית ב"צוק פיתוח ויעוץ ארגוני" (www.tsukconsult.com) ומתמחה בליווי הנהלות בכירות בתהליכי גדילה, צמיחה ושינוי, ובמנהיגות רוחנית בארגונים.