ההייטק הישראלי – מתופעה שולית לקטר המשק

כשנתיים אחרי שהקמנו את גילת, חיפשנו מקום שנוכל להתרחב בו. מצאנו מקום ברחוב הברזל. הקורא הצעיר יתקשה להאמין לעובדה הבאה, אבל לא הייתה אז ולו מסעדה אחת בכל אזור התעשייה של רמת החייל. היום בין ראול ולנברג לרחוב הברזל יש למעלה ממאה מסעדות.

 

גלי ההדף של התרחבות ההייטק הישראלי הרבה יותר רחבים מזה. דומני שאפילו חלומה של האמא היהודייה השתנה קצת: מהחלום שבנה יהיה רופא או עורך דין לחלום שבנה יהיה הדב מורן, גיל שוויד, אביגדור וילניץ, בני שניידר, אורי לוין או אמנון שעשוע הבא. כולם יזמים אשר בנו אימפריות עסקיות, כל אחד בתחומו, ובדרך גם סיפקו עשרות ומאות מקומות עבודה.

 

ידידי פרופ' מנואל טרכטנברג הסתייג לאחרונה מתרבות האקזיטים שפשתה בארצנו. אבל פרופ' טרכטנברג שוכח שגם לאחר שכבר צברו הון עצום ויכלו לפרוש מעבודה, חלק ניכר מאותם יזמים חזרו להפשיל שרוולים בדרך הקשה והמפרכת, וניגשו לבנות חברות חדשות, ובכך לתרום שוב למעגל התעסוקה והצמיחה במשק.

 

גם בתחום התרבותי והניהולי דומני שההייטק שינה את התרבות המקומית. היום בכל חברה

גדולה יש תפקיד שנקרא program manager ותפקיד שנקרא product manager. התפקידים

האלה, כמו תפקידים רבים אחרים, נוצרו מהחיכוך שלנו עם חברות הייטק אמריקאיות. חברות ההייטק הגדולות מהוות בית ספר לקאדרים גדולים של אנשי מקצוע במגוון רחב

של דיסציפלינות, כגון ניהול כספים, לוגיסטיקה, ניהול פרויקטים, ניהול משאבי אנוש, ואולי הכי חשוב: ניהול יעיל של ארגונים גדולים. מאחר שלמעלה מ-%90 מהעסקים של חברות ההייטק מיועדים לייצוא, לא הייתה לתעשייה זו ברירה אלא לאמץ את שיטות העבודה והניהול של האמריקאים. אפילו בתחום גיוס ההון נאלצנו להתאים את עצמנו לאמריקאים. רוב ההון שמגיע לישראל דרך VC מגיע לצערי מארה“ב, ובשוק ההנפקות הציבוריות ההשפעה האמריקאית בולטת עוד יותר. חברות ההייטק הישראליות לא יוצאות להנפקה בבורסה בתל אביב, הן שואפות לצאת לבורסה בניו יורק. וזה מחייב, כמובן, הכנת מצגות מלוטשות באנגלית, בחירה נכונה של חתמים, הבנה בכתיבת תשקיפים, עריכת דוחות כספיים כנדרש ועוד הרבה מאוד עבודה קשה, שדורשת ידע מורכב.

 

הידע הזה לא נשאר בתחום ההייטק. ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, היה בעברו שותף בחברת BRM, החברה הראשונה שהשקיעה בצ‘קפוינט. קשה לי להאמין שהוא לא לקח איתו משהו מהתרבות הארגונית של BRM לעיריית ירושלים. ואילו חנוך ברקת היה איש הייטק, שלימים ניהל את קרן ההשקעות אייפקס, כשזו עדיין השקיעה בהייטק. היום הוא עוסק בהקמת מיזמים חברתיים, כמו מסעדה שמעסיקה עובדים עם מוגבלויות. אני סמוך ובטוח שגם במסעדה החדשה שלו הוא לא שכח את שיטות הניהול של אייפקס.

רק בתחום אחד טרם הצליח קטר ההייטק לגרור אחריו את שאר המשק: הפריון. חברות הבנייה, הקמעונאות והפיננסים בישראל פשוט אינן חשופות לתחרות גלובלית חריפה כמו ההייטק הישראלי. בהייטק אין מכסי מגן ויש חברות ענק שמתחרות על כל לקוח. ההייטק הישראלי נמצא בעמדת נחיתות בשל המרחק. המתחרה הגדולה ביותר של גילת בתחום תקשורת הלוויינים היא חברה אמריקאית בשם יוז, שיושבת במרילנד. כשמנכ“ל או סמנכ“ל ביוז רוצה לנסוע, לדוגמא, לפגישה עם לקוח ביטחוני בוושינגטון, הוא נכנס לאוטו ונוסע שעה וחצי. סמנכ“ל בגילת צריך לטוס לניו יורק, ואחר כך עוד שעה לוושינגטון.

כדי לשרוד, חברות ההייטק חייבות לתת פריון יותר גבוה. חברות רבות בתחום מייצרות הכנסות של מיליון שקל לעובד, סכום פנטסטי בענפים אחרים. וניתן לקוות שעם פתיחת שווקים נוספים לתחרות, הפריון יעלה גם בשאר המשק