להפסיק את שיח החירשים

לצערי הרב, בעבודתי כפסיכולוגית קלינית לילדים, וגם סתם כהורה, נתקלתי בבתי ספר במצבים שגרמו לשערותיי לסמור ולבטני להתהפך. איני מאחלת מראות קשים כאלה לאיש. אותם מצבים שנתקלתי בהם כללו איש צוות בית ספר, כלומר מורה או מנהל, שללא ספק עבר יום לחוץ מאוד, צועק במלוא העוצמה הרגשית הבלתי מווסתת על ילד, שהגיב מצדו בצעקות בכי לא מווסתות באותה מידה. משפטים כדוגמת "זה לא יתכן!" ו"זו כבר פעם שלישית!" ו"אני לא אקבל את זה!" נורו שם על הילד שוב ושוב, ואני רק קיוויתי שהילד שלי לעולם לא יאלץ לעמוד במתקפה כזו.

הילד שצעקו עליו אז היה כנראה "ילד רע", ואותה אשת חינוך הרגישה (ללא ספק הרגש הוא שהכתיב את התנהגותה) שעליה להציב לו גבולות. מדהים כמה התפיסות המיושנות קונות להן אחיזה בתוך מוחנו הנאורים ובקרב אנשי החינוך "המתקדמים". הרי כבר כשהיינו ילדים ידענו לומר שאין דבר כזה ילד רע, יש ילד שרע לו, ולגבי גבולות – הרי שבשעת שלום אין צורך בגבולות ואילו בשעת מלחמה, גבולות לא עוזרים (כך לימדה אותי הפסיכיאטרית הנהדרת ד"ר יפעת כהן). למרות זאת, אותה מורה יצאה למלחמה בתלמיד שלה. איני יודעת מה היה פשעו החמור. אני יכולה לדעת בוודאות שהתקשורת שהייתי עדה לה היתה תקשורת לא יעילה והרסנית. היא הרסה את הקשר של הילד עם ביה"ס, והרסה את ההרגשה שלו שמישהו מסוגל להבין אותו. בסופו של דבר, אם ילד יזכה ליחס מתמשך מהסוג הזה, גם הקשר שלו עם עצמו ייהרס.

בעיות התנהגות אינן מתרחשות מפני שילדים הם רעים. מרבית בעיות ההתנהגות מתרחשות בשעה של הצפה רגשית, כלומר במצב של סערה ועוצמה רגשית בלתי ניתנת להכלה. בשפה בהירה יותר – כשקופץ לנו הפיוז. קרה לכם פעם? אפשר להניח שכן. אתמול, כשגיליתם שחוסמים אתכם בחניה, או כשמישהו נכנס בכם עם הרכב, או סתם עקף אתכם בצורה מסוכנת, או כשהילד שלכם התעלם מכם ושוב השפריץ כמויות אדירות של מים מחוץ לאמבטיה, או קשקש לכם בטעות על מסמך חשוב, או שפך כוס מים מלאה על המחשב שלכם – אמרתם לו שהכוס מלאה מדי! – או שהבן שלכם שוב הרביץ לבת שלכם וגרם לה לבכות.

החיים מלאים במצבים ש"מקפיצים לנו את הפיוז", ובמצבים האלה גם אנחנו, מבוגרים מווסתים רגשית, עלולים למצוא את עצמנו לא במיטבנו. כי כשקופץ לנו הפיוז אנחנו לא חושבים. אנחנו מגיבים מהר וחזק. עשר דקות אחר כך, כשאנחנו נרגעים, יש סיכוי טוב שנחשוב שהתגובה שלנו לא היתה התגובה הטובה ביותר בעולם, אבל זה מה שיצא לנו באותו הרגע. 

היכולת לווסת את עצמנו, לא להתרגש מכל דבר ולהישאר רגועים במצבים לא נעימים, היא יכולת שמתפתחת עם הזמן ויש אנשים שיותר מצליחים בזה מאחרים. למעשה, אנחנו נולדים עם מערכת עצבים בעלת רמת תגובתיות שונה מאדם לאדם. יש אנשים עם מערכת רגישה במיוחד, יש להם "עור דק" וגם טריגרים קטנים יחסית יוצרים אצלם תגובה רגשית עוצמתית. לעומתם, יש אנשים עם "עור של פיל", אותם ילדים זורמים, קלים, שנולדו עם מערכת עצבים שאינה מעוררת בקלות וקל להרגיע אותם. 

ילדים שנולדו עם מערכת עצבים רגישה יותר נוטים להיות מוצפים על ידי רגשות, כלומר "קופץ להם הפיוז" על בסיס יומיומי ממש. הם לא בוחרים להרגיש כפי שהם מרגישים והם לא מצליחים להרגיע את עצמם אחר כך, למרות שהם מאוד רוצים. כל דבר שנראה קטן בעיני אחרים עלול להצית אצלם תגובה חריפה. כשאנחנו מוצפים על ידי רגשות לכולנו קשה לחשוב בבהירות. אנחנו לא מצליחים לראות מגוון אפשרויות, החשיבה שלנו נעשית נוקשה ואנחנו נוטים לפעול מהר וחזק, באימפולסיביות ובחוסר שיקול דעת. זה מה שקורה לילד הרגיש והלא מווסת כמעט בכל יום.

הדבר המצער הוא שבמקום לעזור לילדים הלא מווסתים להירגע, הסביבה נוטה להגיב אליהם באופן שמחמיר את מצבם. מכיוון שהתגובות שלהם נתפסות כחסרות פרופורציה, אימפולסיביות ובלתי שקולות, הם לעיתים קרובות זוכים לביקורת, נזיפות, עונשים וחוסר קבלה מוחלט של החוויה הרגשית שלהם. תגובות נפוצות הן: "למה אתה עושה עניין מכל דבר?", "למה אתה היחיד שלא מסוגל להתאפק?", "לא יתכן שתגיב ככה כל פעם שמשהו קטן מעצבן אותך" ו"אתה מגזים".

התגובות האלה אינן עוזרות לילד להירגע בטווח הקצר. למעשה הן בדרך כלל מסלימות את המצב הרגשי הסוער של הילד, שנאלץ להשתולל ולהתפרע עוד יותר כדי לנסות להמחיש לסביבה עד כמה הרגשות שלו אמתיים ועוצמתיים. 

אבל האמת היא שהתגובות למעלה, התגובות הביקורתיות, שפוסלות את החוויה הפנימית של הילד, הן בעלות השפעה הרסנית מאוד בעיקר בטווח הארוך. ילד שחי לאורך שנים בסביבה אשר פוסלת ומבקרת את רגשותיו לומד בסופו של דבר כמה דברים נוראיים על עצמו ועל העולם: אף אחד לא מבין אותי, מה שאני מרגיש הוא אף פעם לא מה שאני אמור להרגיש, כנראה שאני דפוק, פגום, חריג, עדיף שלא אתן אמון במה שאני מרגיש, עדיף שאתכחש לרגשות שלי, אני לא רוצה לדעת מה אני מרגיש כי זה תמיד הדבר הלא נכון. 

בדיוק כך מתפתחות ההפרעות הרגשיות שאני פוגשת אחר כך בקליניקה. אנשים שהפנימו גישה ביקורתית כלפי העולם הפנימי שלהם עצמם, מאבדים את היכולת להתחבר למה שהם מרגישים, לזהות את רגשותיהם, לתת להם שם ולנהל אותם.

ילדים שמתקשים לווסת את עצמם זקוקים לסביבה הבוגרת על מנת שתסייע להם בניהול רגשותיהם. השלב הראשון הוא זיהוי הרגש. הדבר דורש קבלה מוחלטת, ללא משוא פנים, של הרגש האותנטי שעולה כרגע, גם אם הוא לא נעים. "מה שקרה עכשיו פגע בך", "אתה מרגיש פגוע ממני", "הרגשת שאנחנו מאשימים אותך סתם" – אלה התגובות שהילד צריך לשמוע, תגובות שנותנות כבוד ותוקף לחוויה הרגשית שלו.

כאשר מתקפים את החוויה הפנימית של הילד ועוזרים לו להרגיש מובן, ילדים נוטים להירגע מאוד מאוד מהר. כשהם רגועים, אפשר להתחיל לדבר איתם על עוד אפשרויות תגובה ועל התנהגות יותר יעילה מההתנהגות שהם הפגינו קודם.

אם ננסה ליישם את הגישה הזאת על הסיטואציה הבלתי נעימה שתיארתי קודם, נבקש קודם כל לפנות למורה ונתקף את החוויה הרגשית שלה – "מה שהילד עשה היה נוראי בעיניך. הוא עורר בך זעם. הרגשת שאת חייבת לגרום להתנהגות שלו להשתנות. הרגשת שהוא פגע בך בכך שלא פעל לפי חוקי בית הספר. הרגשת שאת חייבת להשיב לעצמך שליטה. להרגיש חוסר שליטה שכזה היה מפחיד". אחרי שהענקנו תוקף לחוויה הרגשית של המורה, נוכל לעזור לה לפעול בצורה יעילה יותר – "בואי נחשוב עכשיו איך יהיה הכי יעיל לפנות לתלמיד. אולי כדאי לשאול אותו מה קרה ומה הוא הרגיש, ואז נבין מה גרם לו להתנהג ככה". כן, המורה מחייכת אלי עכשיו, היא מרגישה שמבינים אותה והיא יודעת מה היא צריכה לעשות. אם זה הצליח איתה זה ללא ספק יצליח גם עם התלמיד שלה