עד 20 אחוז הנחה למסעדות, תיירות, רשתות מזון ואופנה 
מופעי מוזיקה 
סטנדאפ ובידור 
עד 20 אחוז הנחה לרשתות מזון, תיירות, מסעדות ואופנה 
הטבות במעמד החיוב 
טלוויזיות ובידור ביתי 
סלולר, אוזניות וגאדג'טים 
שואבי אבק 
עולם הקפה 
מחשבים וציוד היקפי 
GAMING 
מיזוג איוורור וחימום 
מוצרי חשמל לבית 
מוצרי חשמל קטנים 
תחנות כח ופאנלים סולאריים 
מוצרי טיפוח בריאות ויופי 
TripZone - חופשות שוות בהנחות מטורפות 
בילוי ופנאי 
סדנאות, קורסים ולימודים 
קולנוע 
ספא 
מתנות, שוברים ותווי קנייה 
מוצרי ספורט 
חדרי כושר, ספורט ובריאות 
מסעדות 
עולם האלכוהול 
ריהוט לבית 
כלי מטבח ואביזרים 
ריהוט גן וגרילים 
כלי עבודה ואביזרי בטיחות 
מתקנים ושולחנות משחק 
בריכות, מתנפחים וספורט ימי 
חיות מחמד 
ילדים וקטנטנים 
ביוטי ולייף סטייל 
צילום ואלבומים דיגיטליים 
צעצועים 
הטבות לטסים לחו"ל 
ציוד קמפינג וטיולים 
שירותים לטסים לחו"ל 
הטבות בבנקים 
פנסיה והשתלמות 
תיקי השקעות 
משכנתאות והלוואות 
אפיקי השקעה חדשים 
חוסכים בביטוח 
החזרי מס 
גברים 
נשים 
ילדות ילדים ופעוטות 
מופעי מוזיקה 
סטנדאפ ובידור 
ילדים ונוער 
תיאטרון ומחול 
אבהות 2.0
שלומי נמרודי
21.09.2015
החיים המטורפים כהייטקיסט והורה משאירים מעט זמן לעצור ולחשוב על פעולות שכבר הפכו לאוטומטיות. אבל כשזה קורה, תובנות ייחודיות צפות ומשדרגות מעט את חיינו. שלומי נמרודי שובר מעגל ומציע מדריך לשני משפטים שכולנו אמרנו. או לפחות שמענו.
הנה כמה הוראות הפעלה שנכתבו בדם, או בדמעות ליתר דיוק. לא שלי, של הבן שלי. וגם קצת שלי, דמעות כאלה שאבות בוכים פנימה, כשהם מבינים פתאום שהם טעו, שבמקום להגיד את הדבר הנכון, הם כנראה פספסו. הנה שני משפטים מיותרים שכאלה שהייתי אומר לבן שלי, ואיך אני מציע להורים כמוני לא לחזור על הטעויות שלי.
1. "אין מה לפחד מדברים חדשים"
ילדים מפחדים משינויים מאד. גן חדש או קייטנה חדשה מכניסים אותם לסטרס היסטרי. התגובה שלי כהורה היתה בדרך כלל: "אין ממה לפחד". הסברתי לבן שלי שהגננת החדשה נחמדה וגם במקום החדש יהיו ילדים נחמדים והם ימצאו חברים חדשים ולכן הם לא צריכים לפחד. הרי מה רע בשינויים, הצדקתי את עצמי לעצמי. אני הייתי מת לשבור קצת את השגרה המשמימה של חיי, לעשות משהו חדש, למה לא?
כולנו נסחפים למחשבה, שזה נורא שאנחנו נרקבים כל יום מהבוקר עד הערב, בין אותם ארבע קירות. החיים הם מאבק אינסופי בשגרה ואנחנו משוכנעים שהיינו מוכנים להרוג מישהו בשביל לצאת ממנה - נכון?
אני מפנטז כל היום על שבירת שגרה בדיוק כמו כולם, אבל כשהשגרה שלי נשברת בדרך לא צפויה, כמו כשאני צריך לעמוד בתור בבנק או כשאני שובר שגרה במשרדי הביטוח הלאומי אני שובר שיאי עולם בקצב הקללות לשניה שאדם יכול להריץ בראש. פתאום, אני מפנטז רק על הכסא הנעים שלי במשרד, שם אני יכול לקום ולהכין לעצמי כוס קפה אם בא לי, לשים אוזניות עם המוסיקה שלי ולשקוע בעבודה (או לסירוגין לפתח איזו שיחת חולין עם החבר'ה בחדר, אם אני צריך הפסקה). מה שאני מנסה להגיד זה, שהבנתי פתאום שהשגרה שאני חולם לשבור היא בחופשה בקריביים, שאחריה אשוב אל הנוחות של המוכר. בהיעדר חופשה, אף אחד מאיתנו לא מעדיף את שבירת השגרה של המתנה בבית לבעל מקצוע על פני יום נורמאלי במשרד. בעודי ממתין לטכנאי המזגנים שאמר שיגיע בין שמונה לתשע (שמונה בבוקר לתשע בערב), הבנתי שבני אדם לא רק אוהבים שגרה, הם צריכים אותה. בבית הספר תמיד ישבנו באותו המקום כל השנה, באוניברסיטה אף פעם לא התאמצנו להתחבר עם חברים חדשים אחרי שכבר הכרנו כמה וככה אנחנו גם היום.
אז התכווץ בי משהו וחשבתי על הבן שלי, שהתחיל קייטנה חדשה ואני ציידתי אותו בבוקר בפנינת החוכמה: "אין ממה לפחד".
השגרה חשובה לילד שלא מכיר שום דבר אחר חוץ מהגן שבו הוא היה עד היום. ילד לא עבר יסודי, תיכון, צבא, אוניברסיטה וכמה מקומות עבודה. הוא אפילו לא בחר את הגן או את הקייטנה החדשה כדי לשדרג שכר. הוא הכיר רק דבר אחד עד היום ופתאום זה נגמר, סוף העולם הגיע מבחינתו. אז איך אני העזתי לנסות לשכנע אותו שהוא לא צריך לפחד? בטח שהוא צריך לפחד! זה בדיוק הזמן להגיד לו שזה מובן שהוא חושש (לא מפחד, טוב הוא עדיין ילד. מותר לי קצת לעדן, לא?), שמותר לחשוש משינויים ושכולם בעולם, כולל אבא ואמא חוששים משינויים. למה לשקר לילדים שלנו כשלא ממש חייבים?
חוץ מזה, הבנתי שאני רוצה שהילד שלי ישמע שאבא שלו מבין מה עובר עליו ושהוא מרגיש כמוהו. זאת ההזדמנות שלי להסביר לבן שלי שהיכולת להתמודד עם חששות היא יכולת חשובה מאד, שהוא יזדקק לה בעתיד ושאני בטוח שאם הוא יתן לזה קצת זמן הוא יצליח להתגבר על החששות (ואז הטיעונים המקוריים על הגננת הנחמדה והחברים הפוטנציאליים מקבלים הקשר ראוי).
הילד שלי הוא חששן מקצועי מלידה, נראה לי שבצ'ק ליסט של הטעויות שעושים עם ילד ראשון לא פיספסנו איתו אף אחת. הוא עדיין אחד הילדים שהכי קשה להם להיפרד ביום הראשון במסגרת חדשה. מאז שפתחתי במדיניות 'אפס סובלנות לחירטוטים' או בשמה היותר פוליטקלי קורקט 'תדע שגם אבא...',יש שיפור אדיר.
לקוראת כספית סל-אל (כן, לאמא שלי קוראים כספית סל-אל ואם היו לי עוד 1,000 מילים בתקציב עדיין לא הייתי מצליח להסביר), אני רוצה להזכיר שעוד מעט הוא עולה לכתה א' ואם היא תוכל להפיק לקחים מהטור הזה ולעשות לי שיחה שתתחיל במשפט 'אתה יודע שגם אני מאד חששתי כשאתה עלית לכתה א' " זה יקל עלי מאד...
2. "חייבים לסיים את כל האוכל בצלחת"
אין כמעט ארוחה שבה הילד שלי מסיים את האוכל בצלחת. האינסטינקט האוטומטי שלי כהורה הוא להתווכח, לומר שהוא לא אכל מספיק ושהוא צריך לסיים הכל (ממש כפי שההורים עשו לי ונשבעתי שלעולם לא אעשה לילדיי). אחרי עוד ויכוח חסר תועלת כזה, שמתי לב שלמעשה יש כאן שני תרחישים אפשריים: אחד, הוא שמרגע הפיכתנו להורים ירד מלאך המזונות מהשמיים, נגע בנו בשרביטו הקסום והעניק לנו את היכולת למזוג לצלחת של הילד את כמות האוכל המדוייקת ברמה המולקולרית. החל מרגע הנגיעה הפכנו להורה רובוטריק שבמבט חטוף על הילד יודע לשקלל את הגובה שלו, המשקל, רמת הפעילות היומית, גודל הארוחות הקודמות של היום וכך תוך מספר שניות אנחנו מסוגלים להכניס את כל הפרמטרים האלו למשוואה מתמטית מדויקת, שבסיומה נמזוג לצלחת כמות אוכל אופטימלית, שאם לא תיאכל עד סופה תכניס את הילד לגרעון אנרגיה וגובה, תרחיש אפשרי לכל הדעות.
לעומתו התרחיש השני הוא שהילד אכל כמה שהגוף שלו צריך ועכשיו הוא לא רעב יותר.
רק אני מתנהג תמיד כאילו התרחיש הראשון הגיוני יותר...?
1. "אין מה לפחד מדברים חדשים"
ילדים מפחדים משינויים מאד. גן חדש או קייטנה חדשה מכניסים אותם לסטרס היסטרי. התגובה שלי כהורה היתה בדרך כלל: "אין ממה לפחד". הסברתי לבן שלי שהגננת החדשה נחמדה וגם במקום החדש יהיו ילדים נחמדים והם ימצאו חברים חדשים ולכן הם לא צריכים לפחד. הרי מה רע בשינויים, הצדקתי את עצמי לעצמי. אני הייתי מת לשבור קצת את השגרה המשמימה של חיי, לעשות משהו חדש, למה לא?
כולנו נסחפים למחשבה, שזה נורא שאנחנו נרקבים כל יום מהבוקר עד הערב, בין אותם ארבע קירות. החיים הם מאבק אינסופי בשגרה ואנחנו משוכנעים שהיינו מוכנים להרוג מישהו בשביל לצאת ממנה - נכון?
אני מפנטז כל היום על שבירת שגרה בדיוק כמו כולם, אבל כשהשגרה שלי נשברת בדרך לא צפויה, כמו כשאני צריך לעמוד בתור בבנק או כשאני שובר שגרה במשרדי הביטוח הלאומי אני שובר שיאי עולם בקצב הקללות לשניה שאדם יכול להריץ בראש. פתאום, אני מפנטז רק על הכסא הנעים שלי במשרד, שם אני יכול לקום ולהכין לעצמי כוס קפה אם בא לי, לשים אוזניות עם המוסיקה שלי ולשקוע בעבודה (או לסירוגין לפתח איזו שיחת חולין עם החבר'ה בחדר, אם אני צריך הפסקה). מה שאני מנסה להגיד זה, שהבנתי פתאום שהשגרה שאני חולם לשבור היא בחופשה בקריביים, שאחריה אשוב אל הנוחות של המוכר. בהיעדר חופשה, אף אחד מאיתנו לא מעדיף את שבירת השגרה של המתנה בבית לבעל מקצוע על פני יום נורמאלי במשרד. בעודי ממתין לטכנאי המזגנים שאמר שיגיע בין שמונה לתשע (שמונה בבוקר לתשע בערב), הבנתי שבני אדם לא רק אוהבים שגרה, הם צריכים אותה. בבית הספר תמיד ישבנו באותו המקום כל השנה, באוניברסיטה אף פעם לא התאמצנו להתחבר עם חברים חדשים אחרי שכבר הכרנו כמה וככה אנחנו גם היום.
אז התכווץ בי משהו וחשבתי על הבן שלי, שהתחיל קייטנה חדשה ואני ציידתי אותו בבוקר בפנינת החוכמה: "אין ממה לפחד".
השגרה חשובה לילד שלא מכיר שום דבר אחר חוץ מהגן שבו הוא היה עד היום. ילד לא עבר יסודי, תיכון, צבא, אוניברסיטה וכמה מקומות עבודה. הוא אפילו לא בחר את הגן או את הקייטנה החדשה כדי לשדרג שכר. הוא הכיר רק דבר אחד עד היום ופתאום זה נגמר, סוף העולם הגיע מבחינתו. אז איך אני העזתי לנסות לשכנע אותו שהוא לא צריך לפחד? בטח שהוא צריך לפחד! זה בדיוק הזמן להגיד לו שזה מובן שהוא חושש (לא מפחד, טוב הוא עדיין ילד. מותר לי קצת לעדן, לא?), שמותר לחשוש משינויים ושכולם בעולם, כולל אבא ואמא חוששים משינויים. למה לשקר לילדים שלנו כשלא ממש חייבים?
חוץ מזה, הבנתי שאני רוצה שהילד שלי ישמע שאבא שלו מבין מה עובר עליו ושהוא מרגיש כמוהו. זאת ההזדמנות שלי להסביר לבן שלי שהיכולת להתמודד עם חששות היא יכולת חשובה מאד, שהוא יזדקק לה בעתיד ושאני בטוח שאם הוא יתן לזה קצת זמן הוא יצליח להתגבר על החששות (ואז הטיעונים המקוריים על הגננת הנחמדה והחברים הפוטנציאליים מקבלים הקשר ראוי).
הילד שלי הוא חששן מקצועי מלידה, נראה לי שבצ'ק ליסט של הטעויות שעושים עם ילד ראשון לא פיספסנו איתו אף אחת. הוא עדיין אחד הילדים שהכי קשה להם להיפרד ביום הראשון במסגרת חדשה. מאז שפתחתי במדיניות 'אפס סובלנות לחירטוטים' או בשמה היותר פוליטקלי קורקט 'תדע שגם אבא...',יש שיפור אדיר.
לקוראת כספית סל-אל (כן, לאמא שלי קוראים כספית סל-אל ואם היו לי עוד 1,000 מילים בתקציב עדיין לא הייתי מצליח להסביר), אני רוצה להזכיר שעוד מעט הוא עולה לכתה א' ואם היא תוכל להפיק לקחים מהטור הזה ולעשות לי שיחה שתתחיל במשפט 'אתה יודע שגם אני מאד חששתי כשאתה עלית לכתה א' " זה יקל עלי מאד...
2. "חייבים לסיים את כל האוכל בצלחת"
אין כמעט ארוחה שבה הילד שלי מסיים את האוכל בצלחת. האינסטינקט האוטומטי שלי כהורה הוא להתווכח, לומר שהוא לא אכל מספיק ושהוא צריך לסיים הכל (ממש כפי שההורים עשו לי ונשבעתי שלעולם לא אעשה לילדיי). אחרי עוד ויכוח חסר תועלת כזה, שמתי לב שלמעשה יש כאן שני תרחישים אפשריים: אחד, הוא שמרגע הפיכתנו להורים ירד מלאך המזונות מהשמיים, נגע בנו בשרביטו הקסום והעניק לנו את היכולת למזוג לצלחת של הילד את כמות האוכל המדוייקת ברמה המולקולרית. החל מרגע הנגיעה הפכנו להורה רובוטריק שבמבט חטוף על הילד יודע לשקלל את הגובה שלו, המשקל, רמת הפעילות היומית, גודל הארוחות הקודמות של היום וכך תוך מספר שניות אנחנו מסוגלים להכניס את כל הפרמטרים האלו למשוואה מתמטית מדויקת, שבסיומה נמזוג לצלחת כמות אוכל אופטימלית, שאם לא תיאכל עד סופה תכניס את הילד לגרעון אנרגיה וגובה, תרחיש אפשרי לכל הדעות.
לעומתו התרחיש השני הוא שהילד אכל כמה שהגוף שלו צריך ועכשיו הוא לא רעב יותר.
רק אני מתנהג תמיד כאילו התרחיש הראשון הגיוני יותר...?
