ילדים - עדכון תוכנה

רובנו אולי לא ערים לכך, אבל כמו שהעולם הטכנולוגי של ילדותנו עבר מתקליטים ואסימונים למסכי מגע ואינסוף משחקים להורדה, כך גם הגישות בגידול ילדים השתנו, התפתחו וקפצו קדימה.

כמו שהיום פירמידות המידע, ההצלחה הכלכלית והפרסום נעשו שטוחות ורחבות יותר, כשכל אלמוני מעיירה נידחת יכול לשתף ברעיונות, לגייס כספים, לסחור, ליצור ולזכות בהערצת המונים, כך גם בהורות – היררכיות עתיקות יומין מתפוררות. ילדים כבר אינם "יודעים את מקומם" כמו בעבר, והרשו לי לומר – טוב שכך.

פעם, ילדים אכן ידעו את מקומם. ישבנו 42 ילדים מזיעים בכיתות לא ממוזגות, מורים צעקו עלינו שאנחנו כיתה רעה, ילדים מפריעים ובאופן כללי לא בסדר, ואנחנו חשבנו שכל זה טבעי ומתקבל על הדעת. בימים ההם מילה של מבוגר היתה מילה. אם בטעות התבלבלנו וערערנו עליה, המילה הפכה לצעקה. אם היינו ממש סתומים ושוב ערערנו על המבוגר, הצעקה הפכה לכאפה. כלל האצבע היה – מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח.
אולי הירידה בכוחנות של הורים בימינו מהדהדת את התעדנות הטכנולוגיה? מכה על קופסת הטלוויזיה כבר לא מסדרת את הקפיצות על המסך. נדרשים פתרונות קצת יותר מחושבים. אולי הכבוד החדש שניתן לילדים קשור לעובדה שהם נוטים לשלוט בטכנולוגיות החדשות טוב מאתנו?

קופסה שחורה
 

במקביל להתפתחות בעולם הטכנולוגי, גם עולם הפסיכולוגיה שמתווה את הדרך בגידול ילדים עבר כמה שינויים משמעותיים. בילדותנו, הגישות ששלטו בכיפה היו הגישות הביהייביוריסטיות (התנהגותיות). סקינר, אבי הביהייביוריזם, הגדיר את מה שמתרחש בתוך הנפש כ"קופסה שחורה" והציע להתייחס לתהליכים הניתנים לתצפית בלבד: גירוי ותגובה. הגישה הזאת, שהתפתחה בעיקר דרך חקר חולדות ויונים, הביאה לעולם את הרעיונות של הגברת התנהגות דרך תגמול חיובי והכחדת התנהגות דרך ענישה.

העולם הפסיכולוגי כאמור, המשיך להתפתח. הקופסה השחורה של סקינר התגלתה כנפש העדינה של כל אחד ואחת מאתנו ולא ניתן עוד להתעלם ממה שרוחש בתוכה. פסיכואנליטיקנים גדולים כבאולבי, ויניקוט וקוהוט כבר דיברו בעבר על הצורך של הילד בקרבה, באהבה ובהערכה עצמית. פסיכולוגים החלו להבין (ואולי אף חוו זאת על בשרם) שענישה אולי גורמת להפסקת התנהגות, אבל יש לה תופעות לוואי שליליות רבות, שסמויות מהעין. ענישה עלולה לעורר בנפשם של ילדים תחושות של שנאה, עוינות, רצון לנקמה, תחושת השפלה, תחושת חוסר ערך וחוסר אונים. ילדים שגדושים ברגשות כל כך מכאיבים נוטים להתנהגות יותר בעייתית. מכאן, שענישה אולי עובדת בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך היא עלולה להיות הרסנית.

בימינו, תחושת חוסר האונים היא לעתים קרובות נחלתם של ההורים. כשענישה, צעקות או כאפות אינן אופציות, ההורים תוהים: "איך נחנך את הילדים? איך נגרום להם להתאים למסגרת? איך נכין אותם לחיים?". מכאן, כשהכלים הישנים לא עומדים לרשותנו, החוויה היא לא פעם של בלבול וחרדה. וכעת, כדאי שנשתהה בבלבול הזה ובחרדה הזאת, עד שנמצא להורות דרך חדשה. הליכה אחורה כבר אינה אפשרית.

במקום חוקים – הסברים

לגבי מי ששואל אותי איך לחנך, מה לעשות כדי שהילד לא יהיה סוציומט, מה לעשות כדי לגרום לילד להתאים למסגרות, אני מציעה לשאול דווקא שאלה אחרת: איך לתקשר עם הילדים שלנו; איך ליצור עמם קשר שיעניק להם תחושות של אהבה, קרבה והערכה עצמית. כשאנחנו מצליחים בכך, שאר הקשיים נוטים להיעלם. התנהגות חברתית היא התנהגות מולדת שבוקעת מתוך ילדים באופן טבעי כשהם מרגישים אהובים ובטוחים בעצמם. מנגד, התנהגות מתנגחת ולא חברתית נובעת במרבית המקרים מתוך מצוקה.

בהורות של שנות האלפיים, בשונה מההורות שרובנו חווינו בתור ילדים, קיימת הבנה ששמירה על קשר חיובי עם הילדים חשובה יותר מה"חינוך" שלהם. לכן, במקום להנחית חוקים, עלינו להסביר אותם. במקום לצעוק, עלינו להעניק דוגמה אישית של איפוק ושליטה עצמית. במקום שרירותיות עלינו לאפשר פתח לשאלת שאלות. עלינו להקשיב. במקום להעניש ולאיים, עלינו להסביר את התוצאות וההשלכות של ההתנהגות. חשוב להגביר אינטראקציות חיוביות, להחמיא ולהתפעל. במקום לדרוש מילדים להיות כמו כולם, עלינו לאפשר הליכה בדרך עצמאית ולכבד שונות. עלינו להרוויח את הכבוד של ילדנו כלפינו ולא לתבוע כבוד מעצם העובדה שאנחנו מבוגרים יותר.

יש הטוענים שמקצוע ההוראה הפך בלתי אפשרי בימינו. ילדים אינם מקבלים סמכות, הורים מתערבים ומגבים את ילדיהם, עולה צורך להתאים את הלמידה לכל ילד, קשה יותר ויותר פשוט להעביר שעור פרונטאלי כמו פעם לקבוצה של עשרות ילדים ולדרוש שכולם ישבו בשקט ויקשיבו. כל זה נכון. ואני שוב אומרת – טוב שכך.
רבות דובר על הצורך הטכני להצעיד את מערכת החינוך לתוך שנות האלפיים על ידי שילוב מחשבים בכיתות. בהתאמת דרכי ההוראה לא די לשלב מחשבים ואפליקציות. גם היחס לתלמידים צריך לעבור התאמה לרוח הזמן. כוחנות וסמכותניות שהיו נהוגות בעבר נמצאו לא יעילות. אם ברצוננו לגדל ילדים חברותיים ומאושרים, בעלי חדוות למידה וסקרנות, יש לוותר על הגישה הכוחנית ולטפח גישה אוהבת, מכבדת ומקבלת. כמו הורים, כדאי גם למורים להמיר את השאיפה לחינוך בשאיפה לקשר.

במסע הזה של מציאת הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, כשהגישות משתנות עם הזמן ומהדהדות תהליכים גלובאליים רחבים יותר, אנחנו מוצאים שבאמת הגענו ליסודות, שהרי הקשר האנושי והמכבד בין אדם לחברו ובין אדם לילדו, הוא באמת הדבר הבסיסי ביותר